פסק-דין בתיק ת"א 12872-08-09

1.         לפניי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובגין עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. 

2.         העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

התובע עורך דין במקצועו, שכר יחד עם אשתו, בחודש 9/04, מאת הנתבעת ובעלה, דירה בחיפה לתקופה המתחילה מיום 22.10.04 ומסתיימת ביום 21.10.05. בחוזה השכירות נקבעו תקופות אופציה שהצדדים חלוקים לגביהן, ואשר עמדו במרכז הליכים משפטיים שהתנהלו ביניהם כפי שיפורט להלן.

3.         ביום 18.11.07 הגישה הנתבעת ובעלה, בבית משפט השלום בחדרה, תביעה לפינוי וסילוק ידם של התובע ואשתו מהדירה. התביעה הושתתה על עותק של חוזה שכירות שהוחזק בידם של הנתבעת ובעלה, ולפיו נרשם כי תקופת השכירות, על תקופת האופציה שבה, מסתיימת ביום 21.10.07 (נספח א/1 לתצהיר הנתבעת נ/11). לתביעה זו צורפו כנתבעים גם הוריו של התובע אשר חתמו כביכול על שטר חוב להבטחת התחייבויותיהם של התובע ואשתו על פי חוזה השכירות.

4.         התובע התגונן מפני תביעה זו בטענה שחוזה השכירות מסתיים ביום 21.10.09 ולא ביום 21.10.07 כטענת הנתבעת ובעלה. לתמיכת הגנתו הנ"ל, הוא הציג עותק של חוזה שכירות שבו נרשם כי תקופת השכירות מסתיימת ביום 21.10.09 (נ/4), וכן מסמך נוסף שכונה על ידו "זכרון דברים" התומך בגרסתו הנ"ל, ושעליו מתנוססת חתימתה על הנתבעת על פי הנטען (נ/13).

5.         הנתבעת שראתה את המסמכים הנ"ל לראשונה במסגרת ההליך הנ"ל לטענתה, טענה כי המדובר במעשה של זיוף. 

טענה נוספת של זיוף, הועלתה בהליך הנ"ל, אם כי בחזית אחרת, בין אביו של התובע לבין התובע, כאשר האב טען כי חתימתו על שטר החוב זויפה, ובגין כך הוא הגיש תלונה למשטרת ישראל ביום 14.11.07 (ת/8). 

6.         לאחר ששמע עדויות ובחן ראיות, העדיף בית המשפט את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, ודחה ביום 17.3.09 את טענת הזיוף, וכפועל יוצא מכך את תביעת הפינוי. בשים לב לתוצאה זו, לא התבררה טענת הזיוף שהועלתה על ידי אביו של התובע בנוגע לשטר החוב כמצוין לעיל (פסק הדין צורף כנספח י"ב לתצהיר התובע ת/1).

7.         הנתבעת ובעלה הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אולם הערעור נדחה ביום 1.6.10 (נספח י"ב לתצהיר התובע ת/1).

8.         בין לבין התנהל הליך נוסף בין הצדדים שבמסגרתו התבררו תביעותיהם ההדדיות של התובע מצד אחד, והנתבעת ובתה וחתנה מצד שני, בגין מעשה תקיפה שאירע במשרדו של התובע, על רקע טענות הצדדים בעניין זיוף מסמכים כמתואר לעיל.

במסגרת הליך זה, נדחתה התביעה כנגד הנתבעת ובתה, ואילו התביעה כנגד החתן נתקבלה, והוא חויב לשלם לתובע פיצוי כספי בסך של 20,000 ש"ח (ת/2).

9.         הפרסום נשוא התביעה

            במהלך ניהול תביעת הפינוי, ובעקבות הטענות והמסמכים שהוצגו על ידי התובע בהליך הנ"ל כמתואר לעיל, הגישה הנתבעת ביום 8.2.08 למשטרת ישראל, תלונה כנגד התובע על מעשה זיוף. בתלונה הנ"ל, התייחסה הנתבעת, כפי שניתן להסיק מההודעה שנמסרה על ידה באותו היום (נ/8), לשינוי שנעשה בחוזה השכירות בנוגע למועד סיום תקופת השכירות, וכן לחתימה הנחזית כחתימתה על המסמך שכונה "זכרון דברים".  

10.        ביום 24.4.08 החליטה המשטרה שלא להוסיף לחקור את התלונה הנ"ל בנימוק ש"נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המשך החקירה" (ראה ת/15).

11.        ביום 19.5.08 הגישה הנתבעת ערר על ההחלטה הנ"ל.

            לתיק בית המשפט לא הוגשה ההחלטה הספציפית שניתנה בערר הנ"ל, אולם הוגשו שני מסמכים, האחד החלטה נוספת של המשטרה מיום 13.8.08 שלא להוסיף לחקור בתלונה מהסיבה כי "לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין" (נספח ד' לתצהיר הנתבעת נ/11), והשני, הודעה נוספת שנגבתה מהנתבעת ביום 9.9.08 בהתייחס לתלונת הזיוף שהוגשה על ידה כמצוין לעיל (ת/14).

12.        ביום 30.12.10 הודיעה המשטרה כי תיק החקירה ייסגר מהסיבה של "חוסר אשמה" ולא "חוסר ראיות" (ת/6).

13.        ביום 17.8.09 הגיש התובע את התביעה דנן המתבססת כאמור על חוק איסור לשון הרע ועל עוולת הנגישה. בתביעה טען כי הנתבעת ניצלה את רשויות החוק - משטרת ישראל, והגישה נגדו תלונות כוזבות ומופרכות במטרה לפגוע בשמו הטוב. את התביעה העמיד התובע תחילה על סך של 100,000 ש"ח, ולאחר מכן, הגדיל את סכומה ל- 200,000 ש"ח.

14.        הנתבעת דחתה את טענות התובע כפי שעלו בכתב התביעה תוך שהיא חוזרת על טענות הזיוף שהועלו על ידה, ולחילופין טענה כי הגשת התלונה על ידה כמתואר לעיל, חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 15 (8) לחוק.